היום העשירי - יום שבת - 18.5 - ניג'ו, מקדש הזהב, רויאנג'ן, ארשיאמה, מופע מאיקו

ללא ספק היום עם מספר ה"ויים" הרב ביותר. בגלל שזה היום האחרון בקיוטו תכננו להספיק הרבה. קמנו ובבוקר שלחתי את המזוודה ליעד הבא בחנות של הטאקיובי שכך נקרא שירות משלוח המזוודות. יעיל להפליא. משם באוטובוס לכיוון מקsש הזהב. בדרך ראינו את טירת ניג'ו אז החלטנו לרדת ולהיכנס. טירה יפה ומרשימה. אחרי סיבוב קצר חזרנו לאוטובוס לכיוון מקדש הזהב. נחילים של אנשים וממש ממש צפוף אבל המראה של המקדש עצמו מרהיב. שווה תמונה. יש שם גם גן חביב ועוד אלמנטים של טירה שכבר חוזרים על עצמם. משם הסתבכנו עם האוטובוסים אז לקחנו מונית למקדש רויאנג'ין או משהו כזה. הייחוד שלו הוא בגינת זן שבה יש 15 אבנים שאי אפשר לראות יותר מ 14 מהן בבת אחת בכל רגע נתון. מי שיכול, זכה להארה עילאית. אנחנו נשארנו ארציים.
משם לקחנו טראם חביב לכיוון ארשיאמה. בדרך אכלנו תותים מיניאטוריים טעימים. בארשיאמה נכנסנו למסעדה שם אכלנו ראמן וטונקאצו שזה שניצל חזיר תכל'ס. היה סביר מינוס. לידינו ישבו זוג תיירים צעירים מארצות הברית יחד עם אישה יפנית מבוגרת. שמעתי על זה שיש אפשרות להזמין מראש בילוי עם תושב מקומי תמורת זה שמשלמים לו על ארוחת הצהריים. נראה לי אחלה.
מאוד רציתי קארי אבל בגלל קצרי תקשורת קיבלתי טונקאצו. לא נורא.
משם עלינו עלייה מתישה של כעשרים דקות לפארק הקופים. שאלתי את עצמי אם היה שווה המאמץ. שורה תחתונה, כמו שאני אומר כל הטיול הזה, אם אנחנו כבר פה לא ננסה? אז חוויה נחמדה. הקופים ידידותיים וסך הכל מסודר ומאורגן.
משם ירדנו לכיוון שדרת הבמבוקים המפורסמת. כמו בפעם הקודמת גם עכשיו. בתמונות זה נראה הרבה הרבה יותר טוב. אבל סימנו וי. טלטל קנתה לה כמה מוצרים מבמבוק והשמחה רבה.
בדרך לתחנה קניתי וטעמתי כמה וכמה מאכלי רחוב כמו סופגניית יובה שזה סופגניה. טעימה. מוצ'י עם תות ושעועית אדומה מתוקה בפנים. חביב ומתוק לעילא. המאכל האהוב על יואב - בשר בלחמניה מאודה. HIDA BEEF BUN. מושלם!
נסענו חזרה למלון כדי להוריד מאיתנו את התיקים וכל דבר מיותר. יצאנו שוב ברגל למרכז העיר סתם להסתובב. חיפשנו נואשות מקום שיעשה לנו מסאז' או לפחות פוט מסאז' אבל בכל המקומות הם לא היו ערוכים לשני אנשים במיידי.
בצר לנו המשכנו להסתובב עד שהגענו למסעדה שבה יתקיים ה Maiko show. למקום קוראים Taotei ובמקרה אתמול ראינו אותו והזמנו כרטיסים. בקומה השנייה של המסעדה יש אולמון קטן. חולצים נעליים ונכנסים. חמישה שולחנות. 10 אנשים בלבד. אינטימי מאוד!. מגישים חטיפים ושתייה וגם גיוזות טעימות. הכל כלול בכרטיס. בשמונה עלתה המאיקו לתת ריקוד שבעיני אחרי עשר שניות כבר היה מספיק. הגברת לומדת להיות גייקו במשך חמש שנים!! שזה אומר כל יום לימודי ריקוד, נגינה, טקסי תה ועוד. אחרי הריקוד נתנו לנו להצטלם איתה ואחרי זה עשינו סבב שאלות. הן בוחרות בזה בגיל 15. חייבים הסכמת הורים. יש תהליך קבלה. יש כאלו שפורשות. יש כאלו שמודחות. הן עובדות כל יום משש בערב עד אחת לפנות בוקר. בזמן שהן מאיקו הן צריכות בבקרים ללמוד ומארבע הן מתארגנות לעבודה בערב. אין להן טלפון. החברות שלהן הן מאיקו כמוהן. הן בקשר עם המשפחה שלהן רק דרך טלפון קווי שנמצא בבית שבו הן מתלמדות ופוגשות את ההורים שלוש פעמים בשנה בזמנים של פסטיבלים.
יש גם גייקו בנות תשעים.
מי שתרגמה אם המאיקו היא בחורה מפולין שבאה ליפן לפני שנה. תמיד הוקסמה מעניין הגייקו ולכן מצאה את המקום המושלם מבחינתה.
בסוף הערב המאיקו רקדה עוד שני ריקודים וחילקה לנו מדבקה עם השם שלה. למזל. היה שווה.
אחרי כן נסענו באוטובוס לתחנה המרכזית של קיוטו. כשעולים במדרגות הנעות בצד ימין של התחנה יש מופע לדים על מדרגות התחנה. מרהיב ויפה.
אחרי כן חזרנו לחדר. שבוע מאתגר לפנינו. 6 לילות ב 6 מקומות שונים. פאן!!